<h1>פסקי הרי"ד — מגילה</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[מגילה י"ט ע"ב] מתני'. הכל כשירין לקרוא את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, ור' יהוד' מכשיר בקטן. פי' אע"פ שכל חרש שדיברו בו חכמ' שאינו שומע ולא מדבר, חרש במתני' בעל כורחין שמדבר ואינו שומע, שהרי הוא קורא, ואע"פ שהוא כפיקח לכל דבריו, כיון שאינו יכול להשמיע לאזנו מה שמוציא מפיו פליגי בה תנאי אי חשיבא קריאתו להוציא אחרים ידי חובתן. ואסיק' דג' מחלוקות בדבר, דגבי קרית שמע פליגי ר' יהודה ור' יוסי דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יהוד' אומ' לא יצא, ודווקא בדיעבד מכשיר ר' יהודה אבל לכתחילה לא, אבל לעצמו יקראנה הוא שאם יקראו לו אחרים הרי אינו לא שומע ולא מבין, ור' יוסי פוסל אפי' דיעבד, ור' מאיר מכשיר אפי' לכתחילה, דתניא ר' יהודה אומ' משום ר' אלעזר בן עזריה הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו שנ' שמע יש' השמע לאזניך מה שאתה מוצ[י]א מפיך, אמ' לו ר' מאיר כשהוא אומר [דברים ו'] אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים. וכבר איפסי' היל' בפרק ב' דברכות [ט"ו ע"ב] כר' יהוד', אבל לגבי קטן אין הל' כמותו, דיחיד ורבים הלכ' כרבים, וכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. תניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא.
<h2>דף ג.</h2>
[מגילה ד' ע"א] אמ' ר' יהושע בן לוי נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס. פי' שאף על הנשים גזר המן, שנ' [אסתר ג'] טף ונשים ביום אחד.
<h2>דף ד.</h2>
[מגילה ג' ע"א] והשתא דאמרת מדינה ומדינה עיר ועיר לדרשא הוא דאתא, משפחה ומשפחה למה לי. אמ' ר' יוסי ביר' חנינה להביא משפחות כהונה ולויה שמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה, תניא נמי הכי כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה, מיכן סמכו שלבית ר' שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה, מקל וחומר, ומה עבודה שהיא חמורה מבטלין, תלמוד תורה דיחיד דקיל מיבעיא.
<h2>דף י:</h2>
[מגילה י"ד ע"א] ת"ר ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שעמדו לישר' לא פחתו ולא הותירו על התורה אפי' אות אחת חוץ ממקרא מגילה. פי' לא הוסיפו תורה לישראל שיהו קורין בה. אבל הרבה דברים הוסיפו לאסור, כדאמ' [יבמות כ"א ע"א, שבת י"ד ע"ב] שלמה תיקן עירובין וידים (ושמות) [ושניות] לעריות, ומקרא מגילה נראה שהוסיפו על התורה שקבעו עליה' חובה בקריאתה, כמו שחייבין לקרות את התורה, שנ' [יהושע א'] והגית בו יומם ולילה. מאי דרוש אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוח' אמ' ר' יהושע בן (לוי) קרחה מעבדות לחירות אמרו שירה, פי' אז ישיר משה והוקבעה בתורה לקרותה ממות לחיים לא כל שכן. אי הכי הלל נמי נימא. פי' כמו שאנו אומ' הלל בפסח נימא בפורים. אמ' ר' יצחק לפי שאין אומ' הלל על נס שבחוצה לארץ, פי' ההלל קורא שירה. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק והא יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ הוה ואמרי' שירה. התם כדתניא עד שלא באו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה, משנכנסו לארץ לא הוכשרו לומר שירה, פי' ההלל. רב נחמן בר יצחק אמ' קריאתה זו היא הלילה. רבא אמ' מי דמי, התם [תהלים קי"ג] הללו עבדי י"י ולא עבדי פרעה, הכא הללו עבדי י"י ולא עבדי אחשורוש, אכתי עבדי אחשורוש אנן. פי' בא ליתן טעם למה לא קבעו לומר הלל בפורים, מפני שעדיין היו עבדי אחשורוש ולא יצאו לחירות.
<h2>דף טו:</h2>
[מגילה ח' ע"ב] מתני'. אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה ותגלחת וציפרים. פי' שמצורע מוחלט שהוחלט באחד מסימני טומאה או בשיער לבן, או במחיה, או בפסיון צריך שיהא ראשו פרוע ובגדיו יהיו פרומים, אבל המצורע בימי הסגר אע"פ מטמא כל דבר כמצורע מוחלט אינו טעון פריעה ופרימה, ומצורע מוחלט נמי לכשיטהר שיעבור נגעו צריך לגלח שערו ולהביא שתי ציפרים כדכת' בקרא, אבל מצורע מוסגר אם נסתלק הנגע מעליו ונטהר או שעמד בו שני שבועות ולא נולד בו שום סימן טומאה שהוא טהור, אינו צריך לא תגלחת ולא צפרים. דייקי' בגמ' הא שילוח וטומאה זה וזה שוין. פי' כמו שמצינו שמצורע מוחלט בעי שילוח חוץ לג' מחנות, כך מצורע מוסגר נמי בימי הסגירו בעי שילוח שמסגירו חוץ לעיר, וכשם שהמצורע מטמא בביאה כל מה שיש בתוך הבית בין אדם בין כלים אע"פ שלא נגע בהן, כך מצורע מוסגר נמי מטמא בביאה.
<h2>דף לא.</h2>
[מגילה כ"ז ע"ב] אין מוכרין בית הכנסת אלא על תניי כול', היכי דיירי ביה הויא ליה רבית, פי' שאינו מכור מכר גמור ונמצא שהמעות הן אצלו כמו מלוה, ולכשיביא לו מעותיו נמצא שדר בו חנם בשכר מעותיו. אמ' ר' יוחנ' ר' מאיר בשיטת ר' יהודה אמרה דאמ' צד אחד ברבית מותר. פי' דשמא לא יביא לו מעותיו, והילכ' צד אחד ברבית אסור.
<h2>דף לב.</h2>
[מגילה ה' ע"ב] חזקיה קרא מגילתא בטבריא בארביסר ובחמיסר דמספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון הוה אי לא, וכן רבסי קרא בהוצל מגילתא בארביסר ובחמיסר דמספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אי לא. מהכא מוכח דכל עיר שאנו מסופקין עליה אם היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אם לאו שצריכין לקרות בי"ד ובט"ו, אבל מר רב משה גאון זצ"ל כתב דדווקא אותן כרכין הידועין שמוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בט"ו, אבל אותן שאינן ידועין קורין בי"ד, ואי אית דטעי בדחזקיה דקרי מגילתא בטבריא בי"ד ובט"ו משום דמספקא ליה משום דחד גיסא דשורא ימא כול'. ואינו נראה לי דהא דהדרינן למימר' הכי לאו למימרא דאילו הוה מספקא ליה אי הוות מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אי לא ואי לא הוה עביד שפיר, אלא משום דאקשי' ליה אמאי מספקא ליה והא אשכחן דמוקפת חומה הואי, משום הכי הדרינן למימר הכי, אבל לעולם אי הוות מספקא ליה הוות ניחא לן, דהא רבסי בהוצל קרי ליה בי"ד ובט"ו, אלא משום דמספקא ליה אי הוות מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אי לא.
<h2>דף לב:</h2>
[מגילה ט' ע"ב] מתני'. אין בין שילה לירושלם, אלא שבשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שיני בכל הרואה, ובירושלם לפנים מן החומה. וכאן וכאן קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים. קדושת שילה יש אחריה היתר קדושת ירושלם אין אחריה היתר. פיר' בשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שיני בכל מקום שיוכל לראות משם שילה, ובפרק בתרא דזבחים [קי"ח ע"א] מפר' טעמ'. קדושת שילה יש אחריה היתר, כשחרבה שילה ובאו לנוב וגבעון הותרו הבמות עד שבאו לירושלם כדאמ' בזבחים [קי"ט ע"א] כי לא באתם [דברים י"ב] עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלם, ולמה קורא אותה מנוחה שנחו מלכבש, ולמה חלקן הכת' ליתן היתר בין זה לזה, אבל קדושת ירושל' אין אחריה היתר שקדושתה לעולם ואע"פ שחרבה אסור להקריב בבמה. ובגמ' מיתוקמ' כתנאי, ויש תנא שאומ' כשחרבה ירושלם הותרו הבמות, שקדושה ראשונה קידשה לשעתה בעוד ירושלם קיימת ולא קידשה לעתיד לבוא שמשחרבה בטלה קדושתה והותרו הבמות. עיין בהיל' יב בספר הלקט.
